תמו מסעות רחוקים

תיאור

פרק ראשון:

מאי 1985. עייפה וכואבת עמדתי בתור בחדר האחות כדי לקבל את התשובה הגורלית. לאחות יש קצב משלה, היא עונה לטלפונים, מפשפשת בניירות וכועסת על העומדים בפתח. מדי מספר דקות היא מצווה בקולה הצורמני "לשבת ולחכות בסבלנות", אבל לי אין סבלנות. לבי הולם בחוזקה, מתנדנד בין ייאוש לתקווה. כפות ידיי מזיעות, ואני מרגישה את פניי מחווירות ככל שמתקדם תורי. רגליי כבדות וברכיי כושלות, אני מתיישבת ומנסה להביט סביבי כדי להיתלות ברמז, אולי, אולי הפעם צומח תינוק ברחמי.

בחדר ההמתנה הגדול במחלקת הנשים בבית החולים תל השומר עמדה תמונה שמשכה את תשומת לבי: שביל ארוך, מתפתל מהאופק ונושק לשמים. בקצהו קבוצת נשים מקיפה אישה הכורעת ללדת. לא ברור מי בדיוק היולדת. בשמים חסידה ותינוק בפיה, והיא מכוונת אותו לקבוצת הנשים. אישה אחת מביטה קדימה, אל הדרך, אך היא מעורפלת, לא ברורה, לא רואים את סופה. מה הן דרכי החיים?

לפתע נשמע שמי, ומיד לאחר מכן בקול קצר ומתכתי, "שלילי!", ואחר כך הקול קורא לבאה בתור. ואני עומדת המומה ורועדת, קוברת את תקוותי עמוק במעמקי הבטן ומנסה לעכל, להבין, להשלים. זהו! ניסיון שני של טיפול בהפריית מבחנה נכשל. אני מנסה לארוז את התסכול במעטה של חיוך אופטימי ולחזור הביתה. אבל איך אחזור בידיים ריקות? השפלתי את מבטי ועצרתי את דמעותיי, כמו ילד שנכשל במשימה שהוטלה עליו והמחכה עכשיו לעונשו.

המחשבות סחררו אותי, שוב ושוב הבהילה אותי האפשרות לחיות בלי ילדים. הייתי נחושה בדעתי – אני לא מוותרת, אני רוצה תינוק, ואגיע אליו בכל דרך.

שמענו כבר בעבר על האפשרות לאמץ תינוק בברזיל, אך שללנו אותה על הסף. היו שמועות על מחירים יקרים, משך שהייה ארוך מאוד והליך שהיינו בטוחים שלא נעמוד בו.

אך האלטרנטיבה של טיפול נוסף בהפריית מבחנה הפחידה אותי יותר, נטעה בי תחושה של נפילה לבור עמוק ושחור שסופו לא ברור. ומה אם התוצאה תהיה שוב שלילית?! איך ייראה יום המחר?! כבר הייתי מותשת מהנסיעות היום-יומיות לבית החולים, מהזרקת ההורמונים, מבדיקות הדם התכופות, מהאולטרה סאונד מדי בוקר, ובעיקר מהמתח הנוראי.  לא היו לי כוחות לעמוד בכל אלה. המחשבה על האשפוז, ההרדמה המלאה והניתוח גרמו לי לתחושה של פרפורים ולחלל עמוק ומפחיד. גם הסבל שלאחר הניתוח וההחלמה האיטית והממושכת, לא הקלו על המצב. גם במקרה הטוב, אם הצלחת להשיג עובר במבחנה, הדרך עדיין  ארוכה. את העובר צריך להשתיל שוב בחדר הניתוח, ולאחר ההשתלה צריך לשכב שש שעות רצופות על הבטן, בלי לזוז, ועוד שלוש שעות על כל צד, גם כן בלי לזוז, ואחר כך שש שעות על הגב. ואחרי שבעת מדורי גיהנום אלה לקבל בסוף החודש מהמעבדה את התוצאה "שלילי" – לא יכולתי לעמוד בזה שוב לא פיזית ולא נפשית.

אף פעם לא אהבתי לחוות חוויית כישלון, אבל החוויה הזו הייתה הקשה מכולן. היה בה מעין כישלון מהותי של עצם קיומי. הדמעות היו מנת חלקי בלילות, ובימים ערגתי לעידוד, לאוזן קשבת, למאגר של כוחות. אך את זאת זכיתי לקבל רק מעמוס בעלי: "זה רק עניין של זמן", היה נוהג לומר לי, "בסוף יהיה לנו תינוק לאהוב ולגדל, אני מבטיח לך". אך מלבדו כשלו האחרים בניסיונם לרומם את רוחי.

"אילו לא יכולתי ללדת, הייתי מתאבדת", אמרה לי פעם גיסתי. "כל המשמעות של החיים ניתנת מהילדים, הכול נעשה סביבם ולמענם", הוסיפה.

"מטרת החיים היא התרבות, העברת הגנים", השמיעה באוזניי חברתי המדענית.

גם אימי לא חסכה ממני עידוד. יום יום הייתה שואלת "נו?", וטורחת לספר לי סיפורים על כל חברותי שכבר ילדו והן כבר אימהות.

ניסיתי בכל כוחי לשמור על אופטימיות, לנצל את הזמן ליצירה, ללמידה ולצמיחה, אך הכול התגמד לנוכח האומללות שבעקרות. בני המשפחה היו מרבים לומר לי: "היינו שמחים יותר אילו היית מספרת לנו שאת בהיריון". חמותי אמרה פעם: "הייתי שמחה לראות שאת קצת משמינה במקום עמוס".

 

מאחר שהרצון לתינוק בער בעצמותינו החלטנו לנסות לאמץ תינוק בארץ. זו הייתה החלטה גורלית, אך מסוג ההחלטות הגורליות המשפיעות על כל החיים אבל מתקבלות ברגע אחד.

פנינו לארגון הממשלתי "חסות לכל ילד", קיבלנו את הטפסים בדואר, מילאנו את הפרטים הדרושים והמתנו לתשובה. יום יום בדקתי את תיבת הדואר, מייחלת למכתב, מדמיינת שכתוב בו: בואו לקבל את התינוק שלכם. הפנייה לארגון "חסות לכל ילד" נתנה לי תחושה של השלמה עם המצב, אם כי תהליך ההשלמה לא הסתיים בפנייה זו אלא נמשך עוד שנים רבות אחר כך, ואולי לא הסתיים אף פעם.

עשרה ימים חלפו ואנחנו בדרכנו לפגישת היכרות עם העובדת הסוציאלית שתגשים את חלומנו. ניסיתי להצניע את כניסתי לבניין, להתחבא בתוך דש מעילי, הסתכלתי סביבי וקיוויתי שאיש אינו רואה אותי נכנסת לשם. בתחילת דרכנו בטיפולי הפוריות התביישתי לשבת ליד שלט המכריז באותיות של קידוש לבנה: היחידה לטיפול בעקרות. עם הזמן התרגלתי לשלטים, לכותרות ולתוויות, ועכשיו הייתי צריכה להתרגל לתגיות אחרות. ישבנו בחוץ וחיכינו לתורנו. נזכרתי איך לפני שנים לא יכולתי לספר ולהודות בפני עצמי באי היכולת שלנו להשיג את הפשוט והטבעי מכול, ובוודאי שלא יכולתי לשתף אחרים. והנה עכשיו אני מרימה ידיים, מודה בפני עצמי שיש לי צורך בתחליף. האם אעמוד במשימה?

נכנסנו לחדרה של העובדת הסוציאלית שנראתה נחמדה וסבלנית. "חלום אי אפשר להגשים כל כך מהר," עדכנה אותנו, "זמן ההמתנה לתינוק הוא שבע שנים," אמרה והמילים צנחו עליי כמשקולת. "אך אל ייאוש, יש דרך לקצר את התהליך ואפשר להיות הורים גם תוך חצי שנה, אבל רק אם תסכימו לאמץ ילד גדול. ילד גדול," הסבירה לנו, "הוא ילד בן שנתיים ומעלה."

הסכמנו בלי היסוס. ילד בן שנתיים היא אפשרות סבירה, והתעלמנו מהמילה "ומעלה".

המשך……